<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן פ"ח</h1>
<h2>דף קלח.</h2>
אשר כתב והעתיק אלופי ומיודעי הר' יוסף הכהן, תשובה אחת בשם רבי' אפרים זצ"ל, וזה לשון התשובה על שמעון שרוצה לזכות בשכחת הגוי... הילכך שורת הדין שיחזיר לראובן, אי פקח ראוב' שיודע לטעון כך. עכ"ל. על דבר זה נשאלתי כבר קרוב לעשר שנים, והשבתי, דבכל עניין לא מצי שמעו' לזכות. ותשובתי ציויתי להעתיק לך מעבר הלז. ועיקר ראיית הרב מההיא דכריתו' [כ"ד ע"ב], ונ"ל דההי' דהגוז' בת' [ב"ק קט"ז ע"א], דרב ספרא הויא תיובתיה, כי מה שדחק לפר' לפי שנעשה לו נס משונה, מן השמים זיכו לו ולא לאחר, אין הלשו' משמ' כן כלל, דהא מדקאמ' רב ספרא אדעת' דמריא אפקריה וכו', ולא קאמ' תלמוד' טעמ' דידי', לפי שנעשה לו נס משונה. ועוד הא מייתי עלה, ירד להציל ועלה, אע"ג דמילת' דשכיח' היא. וההי' דספ"ק דגיטין [י"ד ע"ב], דהולך לפלוני והלך וביקשו ולא מצאו וכו', כמ' שכת' מעבר, הוי' נמי תיובת'. וההי' דכריתות דלא הויא סייעתי' ואדרבה תיובתיה, דלא שייך למימ' בה כל המחזיק זכה בה, אלא היכ' דנתקיימ' מחשבת הנותן, שזכה בה כבר המקבל ושוב הפקירה, כדקאמ' התם, בשלמ' לרשב"ג כי יהיב איניש מתנה אדעת' דמקבלי לה מיניה, וכי לא מקבלי לה מיניה חזרה למרא, כיון דמעולם לא זכה בה המקבל, כדמוקי לה ס"פ יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"א], פלוגתייהו בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, רשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו וכו', ולהכי הדרא למרה, דאדעתי' דמקבל לה מיניה נתכוון, והרי לא קיבלה, ורבנן דסברי להו כיון דשתק קננהו, הרי נתקיימה מחשבת הנותן, ולהכי כי הדר המקבל [ואמר] אי (איפשר) [אפשי], הרי אפקרינהו ויש כח בידו להפקיר, ואפי' הכי אם היה רבו שיני כהן אוכל בתרומה, דקסברי מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, אלמ' דמילת' דריש לקיש דוקא בתר דזכה בה מקבל מתנה, וכן פרש"י הת', אבל היכי דלא זכה בהן הגוי, דזכייה מתורת שליח' איתרבאי ואין שליח לגוי, דבר פשוט הוא דהדרי זוזי למרייהו, דמעולם לא יצאו מרשותו לבא לרשות הגוי אפי' שעה אחת, ודמי ממש לדרב ספרא, ולהולך מנה לפלו' דפ"ק דגיטין. ומה שהביא הרב ראיה מההי' דפ' בתרא דכריתות, שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, עדיין יכול להביא מהנך דפ' הגוזל בתרא [ב"ק קט"ו ע"ב], דזה בא בחביתו וכו', דפריך בגמ', ולימ' מהפקיר' קזכינא, ואצטריך לשנויי בשעקל בית הבד כרוך עליה, הא לאו הכי לא וכן אם היה בא בדרך ואנס כנגדו וכו' ולא אמרינ' אדעתיה דהאי לא אפקרי'. כללא דמילת' נ"ל, כל הפקר שאדם מפקיר בעל כרחו לגמרי, הוי הפקר לכל דבר, כגון זה בא בחביתו וכו' ונסדקה חבית של דבש, וההיא דאנס, וההי' דשור הנסקל ועיר הנדחת, דכיון דשלא מדעתו מפקר ליה, ולא קמסיק אדעתי' שיוכל להציל אסוחי מסח דעתיה לגמרי, אבל ההיא דכריתו' דריש לקיש, דמדעתיה קא יהיב, וכן עלה להציל ועלה שלו מאליו, דהיה יכול להציל את שלו אלא שמדעתו הניח את שלו להציל את של חבירו, וכן דרב ספרא דמדעתייהו הוו יהבי כל חד וחד חמרא דידיה לההוא אריא, משום דהוה מתלווה בהדייהו, ומדידיה קא יהבו ליה בשכר לויה שהיה מתלווה עמהם, ובארי תרבות, ולא קא מסח דעתיה לגמרי, קאמרי' אדעתי' דמידי לא קא יהבי אלא אדעת' דאריא. ואין פנאי להאריך, רק שנים תאריך אתה וכל אשר לך, כנ' אוהבך נדבה מאיר בר ברוך שיח'.
